פשוט ראיתי את 'שיעור הפסנתר'
דייוויד לי/נטפליקסכשהתחלתי לצפות שיעור הפסנתר לא הייתי ממש בטוח למה לצפות. קראתי רק תקציר מעורפל של העלילה - סיפור על מערכת יחסים של משפחה שחורה עם ירושה מיוחדת בעקבות השפל הגדול. ידעתי את זה דנזל וושינגטון וכן משפחתו שיתף פעולה בפרויקט רשימת 10 המובילים של נטפליקס ) וזה לבדו הספיק בכדי לעורר את העניין שלי. הנחתי גם שאראה קטע רגשי עמוק שמזכיר צימוק בשמש - למעט זה יהיה על מכשיר חשוב שגידל סכסוך בתוך המשפחה. מסתבר שלא הייתי לגמרי כבוי. בטח שהפסנתר אכן מעורר לא מעט צרות למשפחת צ'ארלס אבל לא בדרך שציפיתי. אבל אפילו יותר מפתיע? הסרט הזה הרגיש בֶּאֱמֶת אִישִׁי.
הופק על ידי וושינגטון וביים על ידי בנו מלקולם העיבוד הזה של מרכזי המשחק של אוגוסט ווילסון על המתח ההולך וגובר בין שני אחים שרוצים לכבד את מורשת משפחתם בדרכים שונות בהרבה. ואילו הילד ווילי ( ג'ון דייוויד וושינגטון ) מתכנן למכור את הפסנתר של אביו המנוח ולקנות אדמות שאחותו ברניצ'ה (דניאלה דדווילר) מתעקשת לשמור על הפסנתר כירושה מוערכת שמחזיקת את ההיסטוריה של משפחתה. היו כל כך הרבה דברים שאהבתי בסרט הזה מהקאסט המוכשר ( סמואל ל. ג'קסון הוא FYI מבריק) והסמליות של הפסנתר לאותה הביצוע המעורר של 'ברטה ברטה'. אבל מה שתפס אותי לגמרי מחוץ לשומר היה כמה אישי שהסרט הזה הרגיש.
דייוויד לי/נטפליקסלצורך הקשר אין לי ירושה משפחתית שנויה במחלוקת שוכבת בביתי אבל אני בהחלט יכולה לדבר עם הדינמיקה המסובכת של אחים. למעשה כשראיתי את השניים האלה הולכים ראש לפסנתר ההוא והמהומה על הוריהם, נזכרתי היטב בוויכוח עם אחי שלי כשניסינו לנווט במחלת אבינו. בדומה לשתי הדמויות האלה אחי ואני היינו עקשניים כמו אי פעם שנתנו לרגשות שלנו להסתובב כשסחרנו עלבונות. ובעוד שראיתי את חלקי ההוגן של קרבות אחים על המסך את הדינמיקה בין הצמד הזה בפרט הרגיש כָּך אותנטי ומדויק באופן מוזר לכמה מהחוויות שלי.
דייוויד לי/נטפליקסעוד טוויסט מעניין? יכולתי לראות את עצמי שְׁנֵיהֶם הילד ווילי וברניצ'ה. האחרון מכיוון שאני מבין לחלוטין איך זה להיצמד לחתיכות משמעותיות שלעולם לא משתמש בו רק לצורך כיבוד יקירי. עבור ברניקה זה פסנתר מדהים שגולף אביה - עבד לשעבר שוויתר על חייו כדי להציל אותם. ובעוד שהיא ממש נושאת את דימוי אבות אבותיה, היא גם נושאת רוחות רפאים של עבר אפל וטראומטי. באשר לילד ווילי אני יכול להבין את הרצון הבוער שלו למכור אותו ולהשקיע בעתיד טוב יותר עבור המשפחה. אחרי שאיבדתי את אבי היו כמה פעמים בהן שקלתי לשכנע את משפחתי למכור את אוסף המוזיקה שלו שנשאר ללא מגע עד היום. אבל אז הייתי שוקל כמה זה אומר לאבי לבנות את האוסף הזה ואת הגאווה שהוא לקח בו.
אז כן אני מבין מאיפה שניהם מגיעים. וכן, עדיין יש לי רגעים שבהם אני תוהה אם אני מכבד בצדק את זיכרונו של אבי על ידי האחזתי במה שהוא הכי מעריך במקום לסחור אותו במשהו יקר יותר שמועיל למשפחה. (אני לא יכול לומר שזה אותו דבר כמו שיכון ירושה המייצג את ההשפעות האדוות של העבדות אבל עדיין ההקבלות שם.)
אני לא אגיד שהסרט הזה הציע תשובה קלה לדילמה הזו אבל לראות את ההפעלה הזו על המסך הרגיש כמעט טיפולית. כמו תזכורת שאני לא היחיד שעוסק במצבים כאלה. רסן קודוס לוושינגטון ומשפחתו על כך שהפכו את סרט הדרמה שלא ידעתי שאני צריך.
דייוויד לי/נטפליקסדירוג PureWow: 4.5 מתוך 5 כוכבים
שיעור הפסנתר מלא בהופעות חזקות וסצינות בלתי נשכחות אבל זה יותר מאשר דרמה משובצת כוכבים. זה מציב שאלות תקפות לגבי המשמעות של לכבד את מורשתו של האדם תוך חקר נושאים חשובים כמו צער הדינמיקה המשפחתית המורכבת החלומות האמריקאית ואת השפעות העבדות.
לקבלת פירוט מלא של מערכת דירוג הבידור של Purewow כָּאן .
רוצה את כל ביקורות הסרטים האחרונים שנשלחו לתיבת הדואר הנכנס שלך? הירשם .
